הסדר מותנה

 

חוק הסדר מותנה מסמיך גופי תביעה לסגור תיק חקירה כנגד חשוד בעילה של "סגירה בהסדר", לאחר שהחשוד, ובכלל זה גם תאגיד, הסכים להודות בעובדות המהוות את העבירה המיוחסת לו, ולקיים את התנאים אשר פורטו בהסדר עמו. הסדר מותנה הוא הסכם בין התביעה לחשוד, לפיו החשוד מודה בביצוע העובדות המהוות עבירה ומתחייב לקיים את התנאים שפורטו בהסדר, וזאת כנגד התחייבות התובע להימנע מהגשת כתב אישום ולסגור את התיק שנפתח נגד החשוד בעילה של "סגירה בהסדר".

החוק נועד לאפשר, במקרים המתאימים, דרך חלופית להעמדה לדין פלילי בבית משפט,וזאת על-ידי סגירת התיק לאחר מילוי תנאים מסוימים, ומבלי שהחשוד יצטרך להתמודד עם כתב אישום וניהול הליך בבית משפט, על כל המשמעויות הנלוות לכך, ובכלל זה הכתם של הרשעה פלילי. החוק לא חל על קטינים. במסגרת השיקולים לעריכת הסדר מותנה נשקלות נסיבות אישיות של החשוד, לרבות גילו; מידת הפגיעה הצפויה בו או במשפחתו כתוצאה מקיומו של הליך פלילי; התנהגותו החיובית של החשוד ותרומתו לחברה; נסיבות חיים קשות של החשוד; העדרו של עבר פלילי. נשקלות גם נסיבות ביצוע העבירה –  העדר תכנון מוקדם לביצוע העבירה; הסיבות שהביאו את החשוד לבצע את העבירה; חלקו היחסי של החשוד בביצוע העבירה; היות המעשה חד פעמי; קיומו של קורבן עבירה יחיד; חלוף זמן רב מעת ביצוע העבירה; תוצאות העבירה – לרבות נזק לא רב אשר נגרם או צפוי היה להיגרם מביצוע העבירה; התנהלות החשוד לאחר ביצוע העבירה – לרבות שיתוף פעולה של החשוד עם רשויות אכיפת החוק; הודאת החשוד ונטילת אחריות על מעשיו; חרטה של החשוד על מעשיו; מאמצים שנעשו על-ידי החשוד לחזור למוטב; מאמצים שנעשו על-ידי החשוד לתיקון תוצאות העבירה או לפיצוי הנזק שנגרם ממנה, ונסיבות מקלות אחרות. 

החוק קובע מספר תנאי סף לעריכת הסדר מותנה עם חשוד והעיקרי שבהם הוא כי לחשוד אין עבר פלילי בחמש השנים שלפני ביצוע העבירה ואין חקירות או משפטים פליליים תלויים ועומדים בעניינו. התנאים שניתן לכלול בהסדר כוללים תשלום כספי פיצויים לנפגע העבירה, חתימה על התחייבות להימנע מביצוע עבירה, השתלבות בתכנית טיפול, לרבות ביצוע עבודות שירות לתועלת הציבור. כמוכן ניתן לעשות שימוש באמצעים נוספים: פסילת רישיון נהיגה, הפקדת כלי יריה, התחייבות להימנע מכניסה למקום או שלא להיות בקשר עם אדם, מכתב התנצלות לנפגע העבירה, הריסה של מבנה לא חוקי ועוד.

 

 

אישום בשל נהיגה בפסילה 

​

נהג שרישיונו נפסל, אם ע"י בית משפט, אם בפסילה מנהלית ואם ע"י רשות הרישוי (בשל צבירת ניקוד גבוה/ חוסר כשירות לנהיגה) מנוע מלנהוג עד לסיום תקופת הפסילה. במידה ויימצא נוהג בתקופת הפסילה, יהיה צפוי באופן רגיל לעונש מאסר בפועל. בתי המשפט לתעבורה אכן משיתים עונשי מאסר בפועל על נהגים אשר נתפסו נוהגים בפסילה, וזאת לצורך חיזוק ההרתעה מפני נהיגה בתקופת פסילה, שמטבע הדברים קיים פיתוי גדול להפר אותה.

כאשר מדובר בעבירה ראשונה יושת על פי רוב מאסר קצר של מספר ימים ויתכן אף מאסר מותנה. בעבירה חוזרת יושת מאסר ממושך יותר אשר ינוע בין מספר שבועות למספר חודשים, ובמידה וקיים מאסר מותנה על עבירה של נהיגה בפסילה, על פי רוב הוא יופעל.

טענת הגנה טובה הקיימת לנהגים המואשמים בעבירה זו היא הטענה כי לא הובאה לידיעתם כמצוות החוק הפסילה שהושתה עליהם בדיון בהיעדרם בבית המשפט או ע"י רשות הרישוי או במסגרת שימוע שנערך ע"י קצין (פסילה מנהלית), ולכן לא נהגו בפסילה ביודעין.

אולם גם אם הובאה לידיעת הנהג הפסילה, עדיין יהיו מקרים בהם ניתן יהיה לעורר שאלה לגבי תוקף הפסילה ומשכה, שכן החוק קובע כי פסילה תחל רק עם הפקדת רישיון הנהיגה. במידה ורישיונו של הנהג אינו ברשותו (אבד או הושחת) עליו למסור תצהיר על כך. כל עוד לא נמסר הרישיון, יהיה הנהג פסול מלנהוג אולם חישוב תקופת הפסילה לא יתחיל. זוהי טענת הגנה טובה בנסיבות מסוימות, משום שהיא תיחשב כטעות של הנאשם בעובדה.

 

 

פסילה מנהלית של רישיון נהיגה

​

פסילה רישיון מנהלית נמצאת בסמכותה של רשות הרישוי אשר מוסמכת בהתאם לתקנות התעבורה לפסול אדם לנהיגה, בשל העדר כושר לנהיגה בטוחה או  "אי התאמה אישיותית".

הפסילה עשויה להיות גורפת לכלל סוגי הרישיונות או מסווגת לרישיונות מסוגים עפ"ר – רישיונות לנהיגה ברכב כבד, מסחרי, משאית, רכב ציבורי. סיבה להפניית עניינו של נהג לרשות הרישוי על מנת שתבצע פסילה מנהלית, יכולה להיות נעוצה בריבוי הרשעות בעבירות תעבורה, המעידות על כך שמדובר בנהג בלתי זהיר, או במידע שהגיע באמצעות הליך משפטי או בדרך אחרת כי הנהג עושה שימוש בחומרים ממכרים או שקיימת שאלה לגבי כשירותו הנפשית או הבריאותית לנהיגה בטוחה.

קיים מנגנון ערעור כפול על החלטתה המנהלית של רשות הרישוי. השלב הראשון במנגנון הערעור הוא הזכות המוקנית לנהג שרישיונו נפסל לערור לוועדת ערר בהתאם לתקנה 195 לתקנות התעבורה. בוועדת ערר יחליטו שלושה מומחים רפואיים, בהסתמך על מבחנים פסיכולוגיים ודיאגנוסטיים שיערכו לנהג ובהסתמך על עברו התעבורתי, האם ניתן לבטל את החלטת הפסילה. הועדה תבדוק את מידת התובנה של הנהג והפנמתו את כללי הזהירות בדרכים.

במידה וערר לוועדה נכשל, יכול הנהג לפנות לבית המשפט המחוזי בהגשת עתירה מנהלית, אשר תידון ע"י שופט מחוזי כדן יחיד. בית המשפט יבחן את חוקיותה וסבירותה של החלטת הפסילה, תוך שימת דגש על זכות היסוד של חופש התנועה וחופש העיסוק,  שהרי בעידן המודרני להגבלת רישיון הנהיגה עלולה להיות השלכה מיידית על מידת הניידות של האזרח וכושר ההשתכרות שלו.  לעיתים בית המשפט יערוך אבחנה בין דרגות רישיון שונות ויורה על צמצום הפסילה כאמור לעיל רק לרכב כבד, אשר לגביו יש לדרוש הקפדה יתירה בשל רמת הסיכון הגבוהה שכרוכה בנהיגה בו, או על קיצור משך הפסילה. כמוכן בית המשפט יתייחס ביתר הקפדה למצבים בהם נפסל רישיון של נהג שכבר נהג וצבר ניסיון לעומת פסילת רישיון של נהג חדש.

התפיסה המקובלת, גם בפסיקה של בית המשפט העליון היא, שלנהג נוצרת מעין "זכות מוקנית", להמשיך ולנהוג על פי רישיון הנהיגה שבידו, ויש צורך להראות נימוקים כבדי משקל כדי להצדיק פסילת רישיון במקרה של נהג ותיק, לצורך הגנה על שלום הציבור והמשתמשים בדרך.

 

 

התיישנות עבירות נוער

 

בניגוד לבגירים אשר ביצעו עבירה ולגביהם קבועות תקופות התיישנות ארוכות, הנעות על פי רוב בין חמש שנים (עבירות מסוג עוון) לעשר שנים (עבירות מסוג פשע), לגבי קטינים תקופת ההתיישנות היא שנה בלבד. סעיף 14 לחוק הנוער קובע באופן מנדטורי כי "אין להעמיד אדם לדין בשל עבירה שביצע בהיותו קטין אם עברה שנה מיום ביצועה".

מטרתו של כלל זה היא לתחום את כוחה של התביעה לתקופת זמן קצרה יחסית, על מנת למנוע מצבים בהם יגרור אדם צעיר על גבו מעשים אותם ביצע בגיל שבו עדיין לא הפעיל שיקול דעת מלא של אדם בוגר, וכמובן על מנת למנוע פגיעה מיותרת בגיוס לצבא, בלימודים גבוהים ובאפשרויות תעסוקה. מטרה נוספת היא קיום ההליך המשפטי בעניינו של הקטין סמוך ככל האפשר לזמן בו הוא סטה מ"דרך הישר", על מנת שניתן יהיה לתקן את אורחותיו ולשקמו כל עוד הוא נמצא תחת חסות הוריו, מערכת החינוך והקהילה התומכת.

החריג לתקופת ההתיישנות המקוצרת בעניינו של קטין הוא אם ניתן אישור יועמ"ש לכך. נושא זה עומד לדיון מדי פעם בערכאות שונות ואף בבית המשפט העליון. טענת הגנה שניתן להעלות כאשר מוצג אישור יועמ"ש להגשת כתב אישום בחלוף תקופת השנה היא כי יש לחשוף בפני ההגנה את נימוקיו של היועמ"ש, על מנת שניתן יהיה לתקוף את ההיגיון וההגינות שבהארכת תקופת ההתיישנות (למשל בש"פ 7955/13 בבית המשפט העליון). ההגנה טענה כי הסמכות להעמדת קטין לדין בחלוף מעל שנה מיום ביצוע העבירה צריכה להישמר רק למקרים חריגים במיוחד, ואין לאפשר לתביעה לעשות שימוש בסמכות זו בשל נימוקים יום יומיים כעומס תיקים, טעויות אנוש וכיוצא באלה.

קיימות החלטות בהן טענת ההגנה התקבלה ובתי המשפט קבעו כי במסגרת ההליך הפלילי בית המשפט מוסמך להעביר ביקורת מנהלית (הליך של תקיפה עקיפה) על אופן פעולתה של התביעה. כפועל יוצא מכך בוטלו כתבי האישום שהוגשו לאחר שנה מיום ביצוע העבירה.

 

 

ביטול כתב אישום בשל הגנה מן הצדק

 

סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי מונה שורת טענות מקדמיות אותן יכול להעלות נאשם בפתיחת משפטו. טענה מקדמית חשובה מבין טענות אלה היא "הגנה מן הצדק". משמעות הטענה היא כי עצם הגשת כתב האישום כנגד הנאשם פוגעת בתחושת הצדק וההגינות, ועל כן מחייבת מסקנה כי כתב האישום צריך להיות מבוטל ע"י בית המשפט.

טענת הגנה מן הצדק קלאסית תתקבל כאשר עולה מהגשת כתב האישום התנהגות שערורייתית של התביעה, התעמרות בנאשם, אבל יש לה סיכוי גם בנסיבות מתונות יותר.  טענת הגנה מן הצדק יכולה לכלול גם טענה של אכיפה בררנית, כלומר העמדה לדין של נאשם מסויים כאשר נאשמים פוטנציאליים אחרים לא הועמדו לדין למרות קיומן של ראיות נגדם.

דוגמא לקבלת הטענה בתיק מכירת אלכוהול לקטין בת"פ 51384-06-12 מדינת ישראל נ' עמרם סבאח. סיפור המעשה כי הנאשם שם, עובד בחנות (פיצוציה) שבבעלות אשתו בתחומי העיר לוד, מכר לקטין בן 17 משקה אלכוהולי (בקבוקי בירה). הנאשם הועמד לדין באשמת מכירת אלכוהול לקטינים, וטען להגנתו כי לא ידע שהלקוח הוא קטין וזאת בשל חזותו הבוגרת – הלקוח היה בעל מבנה גוף גדול מאוד, כבד גוף ובעל זיפי זקן, והוא לא חשב ולא חשד שהמדובר בקטין, אלא לתומו הניח שמדובר בצעיר בגילאי העשרים לחייו.

הסתבר כי אותו "לקוח" לא היה אלא סוכן שהופעל ע"י המשטרה, הוא נשלח לבצע רכישת אלכוהול בחנויות שונות באזור, וזאת כחלק מהליכי האכיפה של החוק האוסר מכירת אלכוהול לקטינים. הנאשם טען כי הפעלתו של הסוכן באופן המתואר, ועל כן מחייבת ביטולו של האישום מכל וכל ולא "תרופות" מתונות יותר כמו הקלה בעונשו של הנאשם.

פסק הדין מומלץ לקריאה היות ויש בו סקירה מקיפה ומעניינת מאוד של ההתפתחות (לטובה) שחלה בפסיקה הישראלית (בדומה לדין זר בפסיקת בית המשפט האירופי לזכויות אדם ובמשפט האנגלי) בשאלת הפעלת סוכן מדיח וקבלת טענת ההגנה מן הצדק. 

כך למשל, הוכר הצורך בשימוש בסוכן מדיח לצורך מלחמה בפשיעה, כאשר מדובר בפעולה מידתית הנעשית מול אזרח אשר קיים לגביו חשד למעורבות פלילית או כאשר זוהי הדרך היחידה להשגת ראיות נגד אותו אזרח (לדוגמא בעבירות שוחד המבוצעות בהסתר). אולם במקרה שבו דן בית המשפט דובר על חנות הפועלת באופן חוקי ולגיטימי, בפרהסיה, לא היתה שום אינדיקציה מוקדמת כי בעלי העסק מעורבים בביצוע עבירות של מכירת משקאות לקטינים, והעיקר – השימוש באותו סוכן ספציפי היה בבחינת שימת מכשול בפני עיוור.

אומר בית המשפט בסיכום דבריו: "עצם הבחירה בסוכן המסוים שהופעל במקרה דנן, כמי שבאופן אובייקטיבי נחזה להיות בגיר, יצרה "הזדמנות ייחודית" (exceptional opportunity) לנאשם לביצוע העבירה, ...יצירת הזדמנות ייחודית לנאשם לביצוע עבירה יש בה בכדי לפגוע בתחושת הצדק וההגינות, כאמור בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי" (=הוא הסעיף המסמיך את בית המשפט לבטל כתב אישום בטענת הגנה מן הצדק)... לאור האמור לעיל, על פי סמכותי בסעיף 150 לחוק.. הנני מורה על ביטול כתב האישום כנגד הנאשם".

 

 

הזכות לשימוע 

 

כאשר עומדת הפרקליטות או התביעה המשטרתית להגיש כתב אישום בעבירה חמורה (מסוג פשע), מחובתה להודיע על כך לאדם כלפיו עומד להיות מוגש כתב האישום בכתב, ולאפשר לו קיום הליך של שימוע, טרם הליך משפטי בבית המשפט. זכות זו מעוגנת בסעיף 60א לחוק סדר הדין, ומאפשרת פניה לפרקליטות או לתביעה תוך 30 יום בבקשה מנומקת להימנע מהגשת כתב האישום.

אנשים רבים המקבלים הודעה מעין זו נמנעים מלעשות שימוש בזכותם לשימוע, מתוך מחשבה (שלצערי נכונה באחוז גבוה של המקרים) כי השימוע הוא שימוע סרק, וממילא לא יועיל לשנות את דעתו של הפרקליט/ תובע אשר כבר החליט להגיש את כתב האישום על סמך חומר הראיות שהצטבר במשרדו.

אלא ש – יתרונו של השימוע אינו רק בכך שהוא עשוי להביא לסגירת תיק ולחסכון הליך משפטי מתיש ויקר, אלא, במקרים רבים גם אם התיק לא ייסגר, יהיה ניתן להשתמש בהליך השימוע כמנוף מצויין להגעה להסדר טיעון עם רשויות התביעה כבר מראש – טרם הגשת האישום לבית המשפט. תוצאה כזו משפרת מאוד את מצבו של האזרח וגם נותנת לו ודאות משפטית וחוסכת את עוגמת הנפש והחששות המלווים את ההליך המשפטי, בעיקר זה הפלילי.

​

​

זכויותיו של עובד שהושעה מעבודתו

​

זכויותיהם וחובותיהם של עובדי המדינה מוסדרות בחוק שירות המדינה (משמעת), אשר נחקק בשנות השישים. חוק זה חולש על נושא עובדי המדינה וקובע גם מהי עבירת משמעת שיכול לבצע עובד מדינה. הגדרתה של עבירת משמעת היא רחבה – יכולה להיות מעשה או התנהגות הפוגעים במשמעת שירות המדינה, התנהגות שאינה הולמת את תפקידו של העובד כעובד מדינה, או התנהגות בלתי הוגנת במילוי תפקידו של העובד. ההגדרה יכולה לכלול מקרים שינועו בין החתמת כרטיסי עבודה באופן פיקטיבי, גניבה ממעביד, שימוש לא מורשה בסמכויות, ועד הטרדה מינית בעבודה.

כאשר מוגשת קובלנה כנגד עובד מדינה, עולה על הפרק שאלת ההשעיה. בשלב זה יקויים שימוע שבו יוכל העובד להשמיע את טענותיו לגבי החשדות נגדו, ולגבי השאלה האם יש הכרח להשעות אותו או שניתן להשאירו בעבודתו או בתפקיד אחר באותו גוף (אופציה חשובה).

ההשעיה יכולה להמשך פרק זמן ארוך, היות ועל פי רוב לא ינקטו ההליכים המשמעתיים עד לסיום ההליך הפלילי.

בזמן הביניים תשולם לעובד מחצית ממשכורתו הקובעת לתקופת שישה חודשי ההשעיה הראשונים, אלא אם ניתנה החלטה אחרת ע"י אב בית הדין למשמעת, שלו הסמכות להקטין או להגדיל את התשלום. בקשות המוגשות ע"י עובדים שהושעו להגדלת התשלום לתקופה זו נענות בד"כ בחיוב. בית הדין נוהג להזמין חוו"ד סוציאלית בעניינו של העובד ובהתאם לה מתחשב במצבו הכלכלי, האישי והמשפחתי, בקביעת גובה המשכורת שתשולם לו בתקופה זו. לאחר חלוף שישה חודשים, חוזר המצב לקדמותו, והעובד זכאי לקבל משכורת מלאה.

כך המצב גם אם לבסוף העובד יצא זכאי במשפטו הפלילי ולא הועמד לדין משמעתי, או זוכה בבית הדין למשמעת – תשולם לו יתרת המשכורת הקובעת לתקופת ההשעיה.

קיימת בחוק התחשבות מיוחדת נוספת בעובד שהושעה, בכך שמותר לו לבצע עבודות חוץ, בתנאי שלא יבצע עבודה שיש בה ניגוד עניינים עם עבודתו בשירות המדינה.

​

​

אי הרשעה

 

סיום הליך פלילי בלא הרשעה הוא חריג לכלל הקובע הרשעה בפלילים לאחר הודאה בעבירה או קביעת בית משפט בסיום ניהול הוכחות שהנאשם ביצע עבירה.

יחד עם זאת סיום ההליך ללא הרשעה אפשרי בנסיבות מסוימות והסניגור יכוון וישאף אליו בתיקים בהם מדובר בהליך פלילי ראשון (נאשם נורמטיבי), עבירה לא חמורה, ובנסיבות אישיות מיוחדות.  במידה והליך יסתיים ללא הרשעה, הוא לא ירשם במרשם הפלילי ואותו נאשם עדיין יוכל לקבל "תעודת יושר" ולא יהיה חייב לדווח על הליך זה לצורך קבלה לעבודה/ לימודים גבוהים/ מכרז, אלא בנסיבות מיוחדות.

בית המשפט העליון התווה קווים מנחים מצמצמים לעשיית שימוש באופציה זו, שעיקרם בבחינת השאלה האם העבירה היא מסוג העבירות המאפשרות סיום ההליך באי הרשעה, והאם הוכיח הנאשם נזק קונקרטי שייגרם לו כתוצאה מהרשעתו. יחד עם זאת לאחרונה ניתנו מספר החלטות בבית המשפט העליון המצביעות על מגמה להרחבת קשת המקרים בהם יתכן סיום ההליך ללא הרשעה, גם כאשר הנאשם לא הוכיח בראיות ברורות שיגרם לו נזק קונקרטי כתוצאה מהרשעתו:

רע"פ 8215/16 יצחק נ' מד"י כב' השופט א. שהם, ע"פ 3554/16 יעקובוביץ נ' מד"י, כב' השופטת ד. ברק – ארז.